סובייקטיבית, ברור שנעים לדעת שאת תקופת החיים מגילאי שישים-שבעים ומעלה מכנה עינת פורת "גיל התבונה". אבל גם אובייקטיבית, ההגדרה נראית לי מתאימה: לאנשים בגילאים האלה יש יותר, יותר יכולת הכלה, יותר סבלנות, סובלנות, שיקול דעת, יכולת שיפוט, יותר ניסיון, בשלות, ובקיצור יותר תבונה (ממה שהיתה להם...).
האמירה של עינת שבמובנים רבים גיל התבונה מהווה גם שיא בחיים, מחייבת גם היא בחינה.
כמובן שהגיל אינו מצטיין בזריזות גופנית. אך בהסתכלות כוללת אני מרגיש שאכן ההגדרה נכונה ובמקומה.
השיא מורכב מהרבה רכיבים, אך העיקרי שבהם הוא שפע החופש.
סיימנו את פרק חובת ההתפרנסות והקריירה, הגוזלים פרחו מהקן, יש לנו "מערה" להתגורר בה, השכל והזיכרון טובים מספיק, הסקרנות בעיצומה, הבריאות... (טוב, הבריאות זה נושא בפני עצמו ולפעם אחרת, למרות שיש לנו גם בה חלק, ותמיד יש מה לעשות), יש משאבים כלכליים המאפשרים לנו מגוון פעילויות, ומעל לכל עומד לרשותנו הרבה זמן.
מעכשיו - הכל תלוי בנו! לא "רק" בנו, אבל: בנו.
אפשר להסתפק ב"לזרום", להסתפק בדאגה "שלא נשתעמם", בלסייע ולעמוד לרשות המשפחה או האחרים - הגם שאלו כולם דברים חשובים - אבל אז אנחנו עלולים לפספס את ההזדמנות להשתנות ולהתפתח, עלולים לפספס את השיא...
אז איך נדע, ואת מי אפשר לשאול?
אני מציע לעצור, להסתכל פנימה ולדבר עם "הילד שבנו".
לכל אחד יש אחד כזה בתוכו, אלא שמאז שהיינו ילדים (כלומר: מאז שכל אחד מאתנו דיבר אתו כל הזמן...), המקום שהקצינו לו הצטמצם, ובצדק מן הסתם - לטובת התמודדות עם משימות גדולות וחשובות שליוו אותנו במסעות חיינו.
התמודדנו עם ההתבגרות ועיצוב האישיות, התמודדנו בצבא, בבחירת המקצוע והלימודים, נבחנו בבחירת בן/ת הזוג, ותקיעת היתד, ובניית הבית, וגידול הילדים, ומעל לכל עבדנו בלי סוף ועשינו קריירה...
הוא אמנם היה שם כל הזמן, ובצמתי החיים גם שוחחנו אתו מדי פעם, אך בעיקר היינו עסוקים וכובד היומיום הכריע אותנו...
והנה עכשיו עם הגיענו לגיל התבונה, הגיע הזמן המתאים לחזור אליו - כי הוא הרי שם, והוא יודע!
הילד שבנו יודע מהי האמת שלנו, הוא יודע מהם החלומות שלנו, הוא דובר אמת בלבבו (שום זיופים!...), הוא סקרן בטירוף, יצירתי ופתוח, הוא רגיש ו"בולע" את העולם, הוא בעצם: קול הלב שלנו, והעיקר - עכשיו אנחנו פנויים לשאול להקשיב ולשוחח אתו!
אני יודע, אני לא ממציא שום דבר... ובכל זאת חשוב לי להוסיף את החיבור לילד שבנו, למשוואה של מימוש השיא שגיל התבונה מזמן לנו.
